הומור

מהו הומור ומהי מטרת ההומור בגזע האנושי? מדוע אנו צוחקים?
רוב החוקרים מסכימים שמושג ההומור קשה להגדרה במושגים פשוטים.
אנו מוצאים אלפי דברים שגורמים לנו לצחוק, ולכולם יש אלמנט של הומור.
הומור מכיל דברים רבים ושונים בזמנים שונים. הוא כל כך הרבה דברים, שקשה להגדירו.
לדעת סולטנהוף (1994) ההומור מורכב משנינה - שהיא חוויה מחשבתית, עליזות - שהיא חוויה אמוציונאלית וצחוק - שהוא חוויה פיזיולוגית.
ניתן לחוות את כל אחד מהם בנפרד, אך כאשר אנו חווים אותם במשותף אנו מתייחסים לזה כאל הומור.
גם לדעת זיו (1984, 1996) ההומור, בניגוד לצחוק שהוא התנהגות הניתנת לצפייה, הנו מושג תיאורטי.
לדעתו להשתמש בהומור פירושו לראות את הדברים שכולם רואים אך מזווית אחרת, חדשה ומפתיעה שיש בה היגיון פנימי.
זיו טוען שהעובדה שמדברים על "חוש הומור", מצביעה על כך שאנו מתייחסים להומור כאל חוש.
יש כאן רמז שמדובר במשהו יסודי אתו נולדים.
לדעת זיו אין ספק שהומור קשור לצחוק והוא אחת הסיבות העיקריות לצחוק, אך לא הסיבה היחידה.
לא כל צחוק נובע מהומור - כאשר מדגדגים אותך ואתה צוחק, זה לא הומור.
הדרך הטובה ביותר לדעת זיו להבין מהו הומור, היא לנסות לראות מה מצחיק בני אדם.
זו גם אחת הסיבות מדוע התיאוריות השונות מתמקדות ברובן בצחוק, יותר מאשר בהומור.
לטענתו ההומור נוצר ונהנים ממנו, מפני שהוא מאפשר לנו לעסוק בנושאים המטרידים ומעסיקים בני אדם.

הומור שחור
הומור שחור צוחק מכלל הנושאים מעוררי הפחד אצל כולנו, מוות, מחלות, מלחמות, ועוד. פעמים רבות אנו נתקלים בהומור שחור במקומות שקשה היה לנו לעמוד בהם, אלמלא ניסינו להפחית מהאלמנטים של החרדה והמתח הקשורים בהם. הדוגמא הבולטת ביותר אולי הינה המלחמה על זוועותיה. הומור שחור מצליח ליטול את זוועות המלחמה ולהפכן ולו לשבריר שנייה, לדבר מגוחך ומצחיק.
הומור שחור מסוג זה, המפחיד אנשים שלא חוו ישירות את החוויה הטראומטית, ממלא פונקציה של עידוד לגבי אלה שהתנסו בה על בשרם. הם מעודדים את עצמם בהתייחסות לא רצינית לדברים רציניים ביותר ועל-ידי כך מוציאים מהם את העוקץ, ומנטרלים את הזוועה.
בדרך זו הם גם מעודדים את חבריהם בהראותם להם, כי למרות האסון אפשר עדיין לחייך ואפילו לצחוק. בהיבט זה של העידוד העצמי יש משום חיזוק התמודדות עם המצב הטראגי. את המציאות המרה לא ניתן לשנות. מה שכן ניתן לשינוי היא ההתייחסות לאותה מציאות. התייחסות שונה, גורמת לתפיסה המובילה להתנהגויות שונות. תפיסה של מצב טראומטי, המלווה בתחושת חוסר אונים, עלולה להוביל ליצירת עולם בלתי מציאותי שלתוכו שוקע האדם.
ההומור השחור מתייחס למצב טראומטי דרך פנטזיה. אלא שפנטזיה זו אינה מנסה לבטל את המציאות, אלא שואפת להתמודד אתה בדרך של עיוות צורתה.
מכיוון שבהומור שחור קיים האלמנט העצוב, על אף העיוות שנעשה, הרי בדרך כלל אין הוא גורם לצחוק של ממש. לרוב מגיבים להומור שחור בחיוך, לעתים מריר. הסיבה לכך היא שבד בבד עם ההנאה, פועל עלינו האלמנט העצוב המרכיב את ההומור השחור.
תורסון (1985) טוען שבעוד שהומור המוות הוא ללא ספק כל הדברים הללו הוא גם משהו נוסף. הוא לא רואה בהומור רק מנגנון הגנה, אלא מציע שניתן להשתמש בו כמנגנון התקפה. הומור היא דרך אחת שבה ההדיוט יכול להגיע להתקפה על מושג המוות.
בהקלת המוות באמצעות צחוק על סופנו, אנו מחפשים להרוויח אמצעי לשליטה אפילו שאין הוא מושלם, על הבלתי נשלט. למרות שכולנו חייבים למות, יש לנו לפחות את האפשרות לצחוק על מלאך המוות. בהופכנו את מותנו שלנו לבלתי חשוב, אנו הופכים את כל המיתות לפחות חשובות. זה מנגנון הגנה עם שיניים, המעלה את ההומור לדרגה של שני תחומים אחרים המתאמצים לשלוט במוות, רפואה ותיאולוגיה.
הומור אינו רק מנגנון התמודדות, הוא גם מה שאוברדליק (1942) אמר, כלי נשק ולפיכך אמצעי לשליטה. בעוד שאי אפשר להכחיש את המציאות של המוות, אפשר להכחיש את חשיבות מציאות המוות. מחר נמות אך לפחות עכשיו אנו יכולים לאכול לשתות ולשמוח. אין זו הכחשה של המוות אלא, קבלת מציאותו של המוות כחלק מהחיים, וכמו שאר הדברים בחיים, משעשע.
כמו שאנו יכולים לצחוק על חולשותינו האחרות, אנו יכולים לצחוק על העובדה שאנו צריכים למות. זה מגן עלינו וגם נותן לנו אמצעי לשליטה, זעום ככל שיהיה, על המחשבה של מותנו.