חוק הפירות

באחד המדבריות, צמחו עצים ספורים עם פירות מועטים בלבד. ראה זאת האל, קרא אליו את אחד הנביאים ואמר לו:
"צווה את העם לאמור: לא יאכל אדם יותר מפרי אחד בכל יום מימי חייו שעל פני האדמה".
בני-האדם עשו כמצוות האל, וכך, למרות שעברו שנים ודורות, שרדו עצי הפירות המועטים, ואפילו נותרו פירות עודפים על העצים.
הפירות העודפים נשרו על האדמה והצמיחו עליה עצים חדשים וכחלוף השנים היה המדבר לארץ שופעת כל טוב, מושא קנאתם של יושבי כל הערים סביב.
אך בני-האדם המשיכו לאכול פרי אחד בלבד בכל יום, נאמנים למצוות האל שניתנה לנביאם הקדום. הם גם לא התירו לתושבי האזורים הסמוכים ליהנות מן היבול השופע שהיה מנת חלקם בכל שנה.
וכך, שנה אחר שנה היו פירות רבים מספור נרקבים על הקרקע בלי שאיש יזכה לטעום מהם.
קרא האל לנביאו ואמר לו:
"מעתה אני מרשה לבני-האדם לאכול פירות ככל אשר יאבו. לך ואמור להם להתחלק ביבול עם שכניהם".
הנביא בא לעיר ובפיו מצוותו החדשה של האל. שמעו זאת בני המדבר השופע, חשבו שדברי כפירה נוראים בפיו וסקלוהו באבנים. ההרגל הישן היה כה מושרש בלבם של בני-האדם ובמחשבותיהם, עד שלא יכלו לקבל את דבריו החדשים של האל.
עם חלוף הזמן, החלו צעירי המקום להטיל ספק במנהג הברברי של איסור אכילת פירות בעוד שאלה מרקיבים על הארץ. אך כיוון שאסור היה לסטות ממסורת הזקנים, החליטו הצעירים לנטוש את הדת כולה. כך יכלו לאכול פירות כאוות נפשם וגם לתת מן הפירות הנותרים לכל מי שנזקק.
בכנסיה המקומית נותרו רק מי שחשבו עצמם לדתיים באמת, קדושים בעיני עצמם.
קדושים? לא ולא. פשוט אנשים שלא יכלו להבין שהעולם משתנה, ושעלינו להשתנות יחד איתו.